חולין קכ״ז א:ד׳-ה׳

4 רש"י פתח ↗

בשרץ - קרא יתירא הוא דהא כתיב בתרוייהו אלה הטמאים לכם בכל השרץ:

4 ביאור שטיינזלץ פתח ↗

או שמא כלך הלך לדרך זו: מה טומאת חולדה — נוהגת רק בזו שפרה ורבה, אף טומאת עכבר — נוהגת רק בזה שפרה ורבה, ויצא מכלל זה עכבר שחציו בשכר וחציו אדמה, שאינו פרה ורבה. לכך תלמוד לומר "וזה לכם הטמא בשרץ השורץ על הארץ", ובא הכתוב "בשרץ" ללמדנו שאף העכבר שחציו בשר וחציו אדמה הריהו בכלל טומאת העכבר. ומכאן שהכתוב "השורץ" המרבה בא ללמד שהריהו מטמא בכל מקום שהוא שורץ, ואף זה שירד לים. ואילו הכתוב "על הארץ" הממעט בא ללמדנו שאין עכבר הים בכלל טומאת עכבר.

5 רש"י פתח ↗

ואימא השורץ - לא דרשינן ליה הכי כל מקום שהוא רוחש ולרבות עכבר הארץ שירד לים אלא הכי דרשינן השורץ כל שהוא פרה ורבה לרבות עכבר הים ומיעוט דעל הארץ דמשמע על הארץ יטמא ולאו שרץ הים אתא לאורויי דאחד זה ואחד זה על הארץ יטמאו ירדו לים אין מטמאין:

5 מרגניתא טבא על ספר המצוות פתח ↗

כתב הרמב"ן וז"ל אלא שכבר נשתבש בשיטה זו וכו' ואם נכפלו במצוה כו' נלקה אותו כמנין הלאוין וכו' עכ"ל. והנה לפי מה שס"ל להרמב"ן בפירוש פוטיתא דלוקה ד' נמלה ה' צרעה ו' כפירוש רש"י שבשרץ המים באו שני לאוין אחד בפרשת שמיני ואחד במשנה תורה, ובשרץ הארץ באו ג' לאוין, וב' לאוין כלליים שכוללים כל השרצים בין דים בין דיבשה ובכל לאוין הכפולים אין בהם תוספת ענין אף אם היינו מודים בפירושם, נ"ל דאכתי אין ראיה לסתור ראיית רבינו שדקדק מלשון הש"ס דקאמר היכא דאיכא למדרש דרשינן ולא מוקמינן בלאוי יתירי כי כל לאו שלא בא לתוספת ענין הנה יקרא יתר כלומר שהוא נכפל, ממאי דקאמר רבינא לר"א ואימא לעבור עליו בשני לאוין מי לא אמר אביי אכל פוטיתא לוקה ד' וכו', דמשמע שעל לאוין הכפולים לוקין כמו שלוקין ד' על פוטיתא וה' על נמלה ושש על צרעה, די"ל דאע"ג דקאמר אביי לשון לוקין ד' וה' ושש, אפ"ה לא קא חשיב אלא ארבעה לאוין בפוטיתא וה' בנמלה וששה בצרעה, ולשון לוקה לאו דוקא כמו דמשני הכי במכות דף י"ז: על מאי דקאמר רבא זר שאכל מן העולה לפני זריקה חוץ לחומה לר' שמעון לוקה חמש דחמשה איסורין הוו, ופירש"י משום חמשה איסורין קאמר ולא ללקות עליהן, ולשון לוקה לאו דוקא, ועיין בתוספות במכות דף י"ח: ד"ה כל שבקדש פסול וז"ל, וא"ת אמאי לא משני מש"ה לא לקי דהוי לאו שבכללות וכו'. וי"ל דלפירש"י ניחא דפירש דלוקה דקאמר אינו רוצה לומר כי אם איסור בעלמא ומש"ה פריך נהי דמלקות לא הוי משום לאו שבכללות מ"מ איסורא מיהא איכא ולילקי דקאמר לאו דוקא עכ"ל התוספות. והכא יש לתקן לשון לוקה חמש טפי שפיר מהתם דאילו התם ר"ל במכות גבי לר"ש לוקה חמש דקאמר רבא צ"ל דלשון לוקה לגמרי לאו דוקא, ואילו הכא איכא למימר דלשון לוקה ארבע דפוטיתא וה' דנמלה ושש דצרעה ה"ק, אם התרו לאוכל פוטיתא באחד מארבעה לאוין לוקה ר"ל בין שהתרו לו על לאו הנאמר בשמיני לוקה עליו בין שהתרו לו על לאו דמשנה תורה לוקה בין שהתרו לו על לאו דלא תשקצו בכל שרץ השורץ לוקה בין שהתרו לו על לאו דולא תטמאו לוקה, וכן בנמלה וכן בצירעה ודוק: ואע"ג דכתב הרמב"ם וז"ל אם לא תמצאנו יאמרו לוקה ב' או ג' כי אז ימנה כל אחד ביחוד כי לא ילקה אחד שתי מלקות על שם אחד וכו' א"כ ש"מ דאינו תופס בשום מקום לשון לוקה ב' וג' ללאו דוקא דאי יש לתפוס א"כ מנ"ל ללמוד מלשון לוקה ב' וג' למנות כל אחד ביחוד דלמא נקט לשון לוקה בלאו דוקא, די"ל דודאי היכא דליכא הוכחה דנקט לשון לוקה בלאו דוקא יש לנו לומר דדוקא נקט דמהיכא תיתי דנימא דלאו דוקא נקט, אבל היכא דיש הוכחה דלאו דוקא נקט לשון לוקה אינו כ"כ מהדוחק כמו שבאמת משני הש"ס במכות כנ"ל, והכא יש לנו הוכחה דלאו דוקא נקט לוקה חמש מדמדמי הש"ס לוקה ד' דפוטיתא ללעבור עליו בשני לאוין דבשר קדש שעל שני לאוין אלו בודאי אין לוקה שתים כמו שמכריח רבינו מלשון התירוץ דמשני לא מוקמינן בלאוי יתירי כנ"ל, ש"מ דקים ליה לרבינא דלאו דוקא נקט אביי לישנא דלוקה ד' בפוטיתא וה' בנמלה וכו': אמנם לשיטת רבינו שפירש בפוטיתא לוקה ד' ונמלה ה' וצירעה שש, שכל השרצים הללו המה גופים מורכבים שהפוטיתא מורכבת מעוף טמא ושרץ העוף ושרץ הארץ ושרץ המים, והנמלה היא המתילדת מעפושי הפירות שאינה פרה ורבה וגם היא שרץ המים ושרץ הארץ ושרץ העוף ולפיכך חייב עליה משום שרץ שפורש מן האוכל ואחד משום שורץ על הארץ ואחד משום רומש על הארץ שהוא לאו מיוחד לשרץ שאינו פרה ורבה, ואחד משום שרץ העוף ואחד משום שרץ המים, והצרעה המתילדת מן העפושים ג"כ נוספת על אלו היותה ג"כ עוף טמא ושרץ העוף וכו' ע"ש במצות ל"ת קע"ט, וס"ל שבכל ג' לאוין הנאמרים בשרץ הארץ אין בהם לאו יתר אלא כל אחד מהן אזהרה בענין מיוחד, דכל השורץ על הארץ בא להזהיר על התולעים והחיפושים שהמה שרצים שפרים ורבים כמו שביאר רבינו במצות ל"ת קע"ו, ולאו דלא תטמאו את נפשותיכם בכל השורץ הרומש על הארץ בא להזהיר על השרצים שאינן פרין ורבין כמו שביאר במצות ל"ת קע"ז, והלאו השלישי דכל השרץ השורץ על הארץ בא להזהיר מלאכול השרצים המתהוים ומתילדים בפירות ומעת שילכו על שטח הפירות ואע"פ שלא פירשו לארץ כמו שביאר במצות ל"ת קע"ח, וג"כ ס"ל לרבינו שאין בשרץ המים לאו זולת הלאו הכללי והוא לאו דאל תשקצו את נפשותיכם בכל השרץ השורץ, שכלול בו בין שרץ העוף בין שרץ המים בין שרץ הארץ, והא דכתיב בפרשת שמיני ושוב נכפל במשנה תורה וכל אשר אין לו סנפיר וקשקשת בימים ובנחלים מכל שרץ המים וגו' ושקץ יהיה לכם מבשרם לא תאכלו לא איירי פשטא דקרא אלא בדגים טמאים, אבל בשרצי המים שאינן בצורת דגים אין בהם לאו גמור מפורש אלא הלאו הכללי הנ"ל כמבואר בדברי רבינו במצות ל"ת קע"ט הנ"ל, ובפ"ב מהל' מאכלות אסורות הלכה י"ב, וכל הארבע מלקיות שלוקין בפוטיתא המה משום שמות מחולקים שהורכבו בפוטיתא, וכן בנמלה וכן בצירעה, ודקאמר אביי אכל פוטיתא לוקה ד' נמלה לוקה ה' צרעה לוקה ו' בדוקא קאמר, קשיא עליה דרבינו תרתי, חדא מה שהקשה עליו הרמב"ן דע"כ מוכרח דריבוי הלאוין מרבין המלקיות מדאמר רבינא לר"א ואימא לעבור עליו בשני לאוין ר"ל דהאוכל קדש בטומאת עצמו עובר בשני לאוין מי לא אמר אביי אכל פוטיתא לוקה ד' וכו', ומדמדמי רבינא הב' לאוין דאוכל בשר קדש בטומאת עצמו ללוקה ד' דאוכל פוטיתא וכו' דקאמר אביי, ש"מ דגם על שני לאוין דאוכל בשר קדש בטומאת עצמו ראוי ללקות שתים כמו שביאר הרמב"ן ז"ל, והשתא ליכא לשנויי כמו שתירצתי לעיל דלוקה ד' וה' וו' דקאמר אביי לאו דוקא קאמכ אלא איסורי לאוין קחשיב כדמשני הכי הש"ס במס' מכות כנ"ל דהא לדברי רבינו מבואר דאביי דקאמר באוכל פוטיתא לוקה ד' וכו' בדוקא קאמר: ותו קשיא באמת מאי מייתי רבינא ראיה לקושיתו ואימא לעבור עליו בשני לאוין מהא דאמר אביי אכל פוטיתא לוקה ד' וכו' דלמא שאני באוכל פוטיתא ואינך שאין שם לאו יתר בכל הד' דפוטיתא וה' דנמלה ושש דצירעה, שהרי שם לוקה משום ד' ענינים המורכבים בפוטיתא, וה' בנמלה, וו' בצירעה כמו שביאר רבינו במצות ל"ת קע"ט, משא"כ הכא אלו היינו אומרים באוכל בשר קודש בטומאת עצמו שעובר בב' לאוין היינו צריכין לומר שעובר בב' לאוין על ענין אחד ודוק: כדי ליישב קושיות הללו צריך אני ליישב תחלה מה שהקשה הרמב"ן על פירוש רבינו הרמב"ם בפוטיתא, ועיין לקמן בד"ה והפירוש שפירש הרב וכו' בציון כוכב * וז"ל הרמב"ן, כי אמר שהפוטיתא עוף ושרץ העוף ושרץ הארץ ושרץ המים, ואינה אלא שרץ המים וכו' אבל מן הדגים וכו' ולא יהיו בכלל שרץ השורץ על הארץ עכ"ל. וקודם שאבא ליישב אבאר תחילה דעת רבינו הרמב"ם שכתב במצות ל"ת קע"ח וז"ל הזהירנו מלאכול תולעים המתילדים בפירות ובזרעים ומעת שילכו ויצאו על שטח אותן הזרעים או אותן הפירות, ואפילו מצינו אותם אח"כ תוך הזרע או תוך הפרי אינו מותר לאכול ומי שאכלם לוקה, והוא אמרו לכל השרץ השורץ על הארץ וכו' עכ"ל, וכתב עליו הרמב"ן ז"ל בשורש הזה אצל ציון כוכב * הנרשם למעלה באותו ענין וז"ל, וטעות אחרת במאמרו שהשרץ השורץ על הארץ שהווה בפרי לוקה בו משום לאו מיוחד וכו' דהא בהני קראי תרווייהו על הארץ כתיב בהו וכו' עכ"ל. והנראה מה שס"ל לרבינו אע"ג דכתיב בהני קראי תרווייהו על הארץ, אין פירושם שוה, אלא חד על הארץ פירושו על אויר הארץ, ומש"ה תולעת שפירש עצמו מן הפרי והלך וריחש על שום דבר אע"פ שאינו גוף הארץ אפ"ה לוקה, ומ"מ לא סגי בלא שריצה ורחישה על שום דבר דשרץ השורץ כתיב דמשמע דבעי שריצה ורחישה על שום דבר באויר העולם ולזה מרמז על הארץ ר"ל על אויר הארץ, וקרא תניינא דכל השורץ על הארץ בא להוסיף לאו לפירש עצמו מן הפרי והלך וריחש על שום דבר באויר העולם והוסיף עוד להלוך על גוף הארץ ממש שילקה שתים משום שני שמות, שם האחד דשורץ באויר העולם שהוא הפירוש דעל הארץ קמא, ושם השני דכל השרץ השורץ על הארץ שפירושו על גוף הארץ ממש ודוק: ועתה אפרש הא דבעי רב יוסף לאויר העולם מהו, ודבעי רב אשי לגג תמרה מהו לגג גרעינתה מהו מתמרה לתמרה מהו, לשיטת רבינו, והוא דרב יוסף מספקא ליה אי קרא דלכל השרץ השורץ על הארץ דמתרגמינן על אויר הארץ מקפיד נמי על שריצה על שום דבר באויר הארץ, או דלמא דלא בעינן שריצה ממש אלא שיהא ראוי לשרוץ כמו שפירש"י, ורב אשי דבעי לגג תמרה מהו לגג גרעינתה מהו, אינו מפרש רבינו כפירש"י דמבעיא ליה א"א היינו רביתיה אלא פשיטא דלא היינו רביתיה וכמ"ש הרשב"א בחידושיו למס' חולין וז"ל ואע"ג דאיבעיא לן בפירש מגרעינה לגרעינה נ"ל דצ"ל ע"ג גרעינתה ומתמרה לתמרה כדאיתא בש"ס לאו היינו רביתיה אלא בעוד שהוא מהלך בתוך החור שנתגדל שם אבל כשיצא מחורו שבגרעינה ועלה לגג הגרעינה הרי זה כיוצא מתוך הבור ושורץ חוץ לבור עכ"ל הרשב"א. והנה לפי דברי הרשב"א אלה קשיא א"כ מאי קא מיבעיא ליה לרב אשי לגג תמרה מהו, הרי פירש מן האוכל למקום דלאו רביתיה והוי כיוצא מן הבור על שפת הבור כמ"ש הרשב"א דבודאי עובר על שרץ השורץ על הארץ כדאמר רב הונא דלמא פריש לעיל מצבייתא והוי עובר משום שרץ השורץ על הארץ, וע"כ צ"ל בפירוש הבעיא דרב אשי לגג תמרה מהו וכו' דהכי קא מיבעיא ליה לרב אשי, דרב אשי נסתפק בקרא דלכל השרץ השורץ על הארץ דדרשינן לתולעת הפורש עצמו מן הפירות, אי דוקא קפיד קרא שישרוץ ר"ל שילך דוקא על גוף הארץ ממש, אבל אם פירש עצמו מן הפרי וריחש על שום דבר שאינו גוף הארץ אע"ג דלאו היינו רביתיה אפ"ה אינו לוקה דעל הארץ על גוף הארץ ממש דוקא, ולפ"ז אם פירש על גג תמרה אע"ג דלאו רביתיה כמ"ש הרשב"א אפ"ה אינו לוקה כיון דלא רחיש על גוף הארץ דוקא, או דלמא לכל השרץ השורץ על הארץ לא קפיד קרא אלא שישרוץ על שום דבר באויר העולם והיינו על הארץ ר"ל באויר הארץ, וא"כ כשפירש על גג תמרה לוקה. ותו קא מיבעיא ליה בדרך אם תמצא לומר דלא בעינן על גוף הארץ דוקא, דקרא דלכל השרץ השורץ על הארץ פירושו שכל ששורץ על שום דבר באויר הארץ, אכתי מיבעיא ליה אם פירושו דאויר הארץ דוקא שיצא חוץ לפרי לאויר העולם, או דלמא לא בעינן שיצא חוץ לפרי לאויר העולם, אלא אפילו אם יצא מן הגרעינה ששם מקום גידולו כמו שפירש"י והרשב"א הנ"ל לגג הגרעינה שהוא מקום דלאו רביתיה כמ"ש הרשב"א וריחש עליו בתוך הפרי מבפנים נמי באויר הארץ קרינא ביה שהרי הפרי הוא באויר הארץ, והיינו דכתב רבינו הרמב"ם בפ"ב מהלכות מאכלות אסורות כשהביא הבעיא דרב אשי בזה הלשון או שנמצאת תולעת על הגרעינה מבפנים, מבפנים דייקא, מפני שהוא ז"ל מפרש כהרשב"א דכשיצא התולעת על גג הגרעינה לאו היינו רביתיה, ואי ס"ד דהגרעינה בחוץ ר"ל באויר העולם א"כ מאי קא מבעיא ליה לפום מאי דקאי באם תמצא לומר דלא בעינן על הארץ דוקא אלא אפילו אם פירש ורחש על שום דבר באויר העולם דלוקה, והרי גם גג הגרעינה הוא על דבר אחר דלאו היינו רביתיה, א"ו דקא מיבעיא ליה אם הגרעינה בפנים בתוך הפרי וכמו שפירשתי דלא בעינן דיצא לחוץ לפרי לאויר העולם אלא אפילו אם יצא מן הגרעינה על גג הגרעינה שהוא לאו מקום רביתיה נמי ריחש על דבר אחר בתוך אויר הארץ קרינן כיון דהפרי היא באויר הארץ ולאפוקי אם הפרי צף על המים וריחש על הגרעינה ואפשר אפילו על שטח הפרי לא קרינן על הארץ כיון דהפרי לאו באויר הארץ אלא באויר המים, וכמו דבעי הש"ס למימר בחולין דף קכ"ז. גבי עכבר דהשורץ על הארץ אתי למעוטי אם ירד לים דלא יטמא, אי לאו דכתיב השורץ יתירה, משא"כ הכא דאין תיבת השורץ יתירה, דבשלמא התם גבי שמנה שרצים שהמה שרצים המתהוים בארץ שבאמת אסורים ומטמאים אע"פ שלא ריחשו בארץ כדמרבינן התם דף קכ"ו: מהטמאים לרבות ביצת השרץ שרקמה וא"כ תיבת השורץ מיותר משא"כ הכא גבי תולעים שפירשו מן הפרי כל זמן שלא ריחשו אינן אסורין לפום חלוקה דפירשה מתה דאינה אסורה, וא"כ איצטריך תיבת השורץ לאגמורן דבעינן רחישה ושריצה בשום דבר ודוק: ושוב הוסיף לספוקי בדרך את"ל דבעינן דוקא שיצא לאויר העולם אכתי מספקא ליה אי בעינן יציאה לאויר כמשמעות על הארץ וגם שתהיה הרחישה על שום דבר באויר העולם דוקא, א"ד כל שיצא לאויר העולם אע"ג שריחש אח"כ אפילו שלא באויר העולם נמי אסור כגון שיצא מתוך הפרי לתוך פרי אחר דרך אויר העולם דהשתא יצא לאויר העולם ולא ריחש באויר העולם אלא בתוך הפרי האחר, והיינו שכתב רבינו בפ"ב מהל' מאכלות אסורות שכשהביא הבעיא דר"א מתמרה לתמרה מהו בזה הלשון, או שיצא מתוך האוכל לתוך אוכל אחר, הרי שדקדק לכתוב מתוך האוכל לתוך האוכל תוך תוך דייקא, ודלא כמו שפירש"י שפירש מתמרה לתמרה מהו לא שרץ על גבה אלא מזו על זו. אמנם באמת לשון זה של רש"י קשה לי שסיים מי אמרינן כיון דלאו היינו אמה שורץ קרינא ביה או דלמא אויר העולם בעינן, דלכאורה למה שפירש אלא מזו על זו דמשמע מתמרה זו על תמרה זו מבחוץ היינו אויר העולם, ומאי או דלמא על אויר בעינן דקאמר, ונ"ל דבאמת גם ברש"י צריך לגרוס מתמרה לתמרה מהו לא שרץ על גבה אלא מזו לזו, והיינו שיצא מתוך תמרה זו לתוך תמרה זו ולא שרץ באויר העולם ודוק. כן נ"ל ברור בפירוש הבעיא דרב אשי לשיטת רבינו הרמב"ם והרשב"א: והנה לפי פירושי זה הבעיא הראשונה דרב אשי שהיא לגג התמרה מהו שפירשתי לשיטת רבינו והרשב"א דמספקא ליה לרב אשי בקרא דלכל השרן השורן על הארץ דדרשינן לתולעת שפירש עצמו מן האוכל אי קפיד קרא שישרוץ וירחש דוקא על גוף הארץ ממש דוקא, או דלמא דלא קפיד קרא אלא שישרון אחר שפירש עצמו ממקום רביתיה על שום דבר באויר העולם אע"פ שאינו גוף הארן ממש, כבר נפשטה בעיא זו מהא דאמר רב הונא לא לישפי אינש שיכרא בצבייתא באורחא דלמא פריש לעיל מצבייתא והדר נפיל לכסא, שמע מינה דהשורץ על הארץ לאו דוקא על גוף הארץ ממש אלא אפילו אם שרצו וריחשו על שום דבר באויר הארן אע"פ שאינו גוף הארץ ממש נמי אסורין ולוקין עליהם דהרי צבייתא לאו גוף הארץ נינהו, וא"ל דרב הונא נמי מספקא ליה וכדבעי רב אשי לפרושי בשיטת הרמב"ם והרשב"א, ומשום ספיקא דלמא הפירוש על הארץ דאף אם ריחש אחר שפירש אפילו על דבר אחר באויר הארץ אע"פ שאינו גוף הארץ נמי אסורים קאמר רב הונא והוי עובר משום השרץ השורץ על הארץ, דא"כ הכי ה"ל למימר ודילמא עובר על שרץ השורץ על הארץ, מאי והוי עובר דמשמע דבודאי עובר, ועוד נפשטה הבעיא דלגג תמרה לפי פירושי לשיטת רבינו הרמב"ם והרשב"א מסייעא דמייתי רב חסדא לרב הונא מברייתא דתני כל השרץ השורץ על הארץ לרבות יבחושין שסיננן משמע דאפילו יבחושין הנמצאין על המסננת אסורין, ומסננת לאו גוף הארץ היא, ומשום ודאי הוא, דהא ברייתא תני כל השרץ השורץ לרבות יבחושין שסיננן, ודוק: ובזה ניחא לי הא דכשהביא רבינו בפ"ב מהל' מאכלות אסורות הני בעיי דרב יוסף ודרב אשי דלא הביא הבעיא דרב אשי דלגג התמרה מהו, והא לך לשונו דלשם בהלכה י"ו פירשו לאויר העולם ולא נגעו לארץ או שפירשו מקצתן או שפירשו אחר שמתו והיא בעיא דרב יוסף או שנמצאת תולעת על הגרעינה מבפנים או שיצא מתוך האוכל לתוך אוכל אחר והיא בעיא דרב אשי כל אלו אסורין מספק ואין לוקין עליהם עכ"ל, הרי לפניך דלא הביא הא דבעי רב אשי לגג תמרה מהו בתוך הספקות, אלא הוא הדבר אשר כתבתי דס"ל דבעיא זו דלגג תמרה מהו כבר נפשטה מדרב הונא וסייעתא דרב חסדא ולא סלקי בתיקו אלא הנך אחרנייתא שהביאן רבינו ודוק. כל זה נראה ברור בדעת רבינו: וזו היא שלא השגיח בעל מג"א בהשגחה נכונה בדברי רבינו הרמב"ם וז"ל וגם אני תמה עליו הרבה שהרי בהלכות מאכלות אסורות בפ"ב כתב וז"ל פירשו לאויר ולא נגעו בארץ וכו' כל אלו אסורים מספק ואין לוקים עליהם הרי שביא שאין לוקין עליהן עד שיפרשו לארץ עכ"ל. ולא ראה יפה דהרי רבינו השמיט הא דעל גג התמרה, דודאי לפ"ז דעתו מבוארת דכל שהלכה אחר שפירשה עצמה מן האוכל אפילו על דבר אחר שאינו מגוף הארן ממש אלא באויר הארן לוקה עליה מן התורה, ולא הכניס בספק אלא באם לא הלכה כלל על הארן ולא על דבר אחר כגון שפירשה מתה או שפירשה מקצתה או שבאה באויר העולם חיה ולא ריחשה על שום דבר, או ששרצה וריחשה על שום דבר אחר אבל לא באויר העולם, אבל כשפירשה מן האוכל לאויר ושרצה וריחשה באויר העולם אפילו על דבר אחר שאינו מגוף הארץ ממש זה לא הכניס בספק, ודוק היטב: וכיון שכן נתישבה הקושיא שהקשה הרמב"ן ז"ל על שיטת רבינו, וכתב וא"כ כשהוסיף להלוך עוד על הארן אין בו לאו משם אחר נוסף בו כלל דהא בהני קראי תרווייהו על הארץ כתיב בהו, דודאי איכא לשיטת רבינו הרמב"ם לאו ושם אחר נוסף כשהוסיף להלוך עוד על גוף הארץ ממש, א' משום תולעת שפירש עצמו מן האוכל ממקום גידולו ויצא לאויר העולם וריחש על שום דבר אחר באויר העולם ואפילו על שטח הפרי עצמו דלאו היינו רביתיה כמ"ש הרשב"א הנ"ל ואע"פ שלא ריחש על גוף הארץ ממש, והוא אמרו לכל השורץ על הארץ שפירושו השורץ על שום דבר והוא באויר הארץ, וכשהוסיף להלך על גוף הארן ממש נתוסף בו לאו ושם אחר והוא כל השרץ השורץ על הארץ שהוא לאו נוסף לשרץ השורץ על גוף הארץ ממש, וזה ברור בשיטת רבינו: והנה לשיטת רב אשי שמסתפק דדלמא שני הלאוין ר"ל הלאו דלכל השרץ השורץ על הארץ, ולאו השני דכל שרץ השורץ על הארץ תרווייהו דוקא בגוף הארן ממש מיירו אבל תולעת שפירש עצמו מן האוכל ויצא לאויר העולם וריחש על שום דבר אחר שאינו גוף הארן באויר העולם אינו אסור, צ"ל באמת כשיטת הרמב"ן דתולעת שפירש עצמו מן האוכל וריחש באויר העולם על שום דבר אחר שאינו גוף הארן ממש והוסיף להלך עוד על הארץ ממש אינו לוקה שתים לשיטת רבינו הרמב"ם דס"ל שאין ריבוי הלאוין מרבין המלקיות דהרי שניהם ר"ל שני הלאוין משם אחד שהוא בגוף הארץ ממש דוקא, ובזה יבא הכל לכלל ישוב, די"ל דבאמת יש תרי מיני פוטיתא בעולם, אחד הוא שרן דג טמא כמו שפירש"י והרמב"ן ז"ל, ומין השני מורכב מעוף טמא ושרן העוף ושרץ הארץ ושרץ המים, והש"ס דמקשה בעירובין ומי אמר אביי דגים גידולי קרקע נינהו וכו' ואם איתא פוטיתא נמי לילקי משום שרץ השורץ על הארץ, היינו לפום מאי דמספקא לרב אשי בפירוש קרא דלכל שרץ השורץ על הארץ דאיירי בתולעת שפירש עצמו מן האוכל דלמא דוקא קפיד קרא שירחש על גוף הארץ ממש, ולפי חלוקה זו תולעת שפירש עצמו מן האוכל לאויר העולם וריחשה באויר העולם על שום דבר שאינו מגוף הארץ ממש והוסיף להלך עוד על גוף הארץ ממש אינו לוקה שתים, כנ"ל לשיטת רבינו דהשתא הני תרי קראי שם אחד נינהו, ולפ"ז ע"כ צ"ל דהא דאמר אביי אכל פוטיתא לוקה ארבע, נמלה לוקה חמש, צרעה לוקה שש, לוקה לאו דוקא אלא איסורי לאוין קחשיב ולא מלקיות ממש, משום דלפום מה דקיימינן דאפילו כשהוסיף להלך עוד על גוף הארן ממש אינו לוקה אלא אחת, א"א לאשכוחי בנמלה חמש מלקיות ממש, ובצרעה שש מלקיות ממש, דהא דקא מני רבינו הרמב"ם בנמלה חמש מלקיות ממש ובצרעה שש מלקיות ממש, היינו לפום מה דקיימינן דתולעת שפירש עצמו מן האוכל לאויר העולם וריחש על שום דבר באויר העולם אע"פ שאינו גוף הארץ ממש והוסיף להלך עוד על גוף הארץ לוקה שתים, דוק בדברי רבינו במצות ל"ת קע"ט, משא"כ לפום מה דקיימינן דאף כשהוסיף להלך עוד על גוף הארץ ממש אינו לוקה אלא אחת לא משכחת לה ה' מלקיות ממש בנמלה ולא שש מלקיות בצרעה לשיטת רבינו דס"ל שאין ריבוי הלאוין מרבין המלקיות, ומאחר דלפום חלוקה זו אביי לא קחשיב אלא איסורי לאוין ולא מלקיות ממש, ע"כ מוכרח דפוטיתא דאיירי בה אביי לאו פוטיתא המורכבת מעוף טמא ושרץ העוף ושרץ הארץ ושרץ המים, דאי בפוטיתא המורכבת הלזו מיירי אביי, א"כ ה"ל למיחש בפוטיתא חמשה איסורי לאוין, והוא, משום עוף טמא לאו אחד, והב' לאו דשרץ העוף, ושני לאוין דשרץ הארץ, דלפום חלוקה זאת דאינו אסור עד שישרוץ וירחש על גוף הארץ ממש איכא בשרץ הארץ שני איסורי לאוין, והה' לאו דשרץ המים, והא לך בפוטיתא המורכבת חמשה איסורי לאוין, א"ו דאיירי בפוטיתא שהוא שרץ דג טמא דליכא ביה אלא ד' איסורי לאוין כמו שפירש"י והרמב"ן ז"ל דהיינו ב' לאוין דשרץ דג טמא, אחד בפרשת שמיני, והב' במשנה תורה, וב' לאוין הכללים, אחד אל תשקצו בכל שרץ השורץ, והב' לא תטמאו, ואע"ג דלשיטת רבינו הרמב"ם לא תטמאו אינו לאו גמור אלא טעם המצוה כמו שביאר בשורש החמישי, י"ל היינו לפום קושטא דמילתא, אבל לפום חלוקה זו דתרי לאוין דשורץ על הארן על גוף הארץ ממש דוקא, היה סובר שמא בא בפרוש מקובל לאביי ולא תטמאו בהם אינו לטעם אלא לאו גמור, ולפום חלוקה זו דמוכרח דאביי מפוטיתא שהוא שרץ דג טמא מיירי פריך ומי אמר אביי דגים גידולי קרקע נינהו וכו' אפוטיתא לילקי נמי משום שרץ הארץ, ר"ל דהשתא לא יתישב לאביי דמני ד' איסורי לאוין בפוטיתא ולא יותר בין דאיירי מפוטיתא המורכבת, בין דאיירי מפוטיתא שהוא שרץ דג טמא, ומשני רבינא וכו', והשתא איכא למימר דדגים לאו גידולי קרקע נינהו ויתישבו דברי אביי דקא מני בפוטיתא ד' איסורי לאוין ולא יותר היינו דאיירי אביי מפוטיתא שהוא שרן דג טמא כנ"ל, ודוק: וכל זה לחלוקה דהני תרי קראי דשרץ השורץ על הארץ קפיד רחמנא דוקא שישרוץ וירחוש על גוף הארץ ממש, אמנם לפום מה דאיפשיט מדרב הונא וסייעתא דרב חסדא, דאף אם פירש התולעת מן האוכל לאויר העולם וריחש על שום דבר באויר העולם אע"פ שאינו מגוף הארץ דאסור ולוקה עליו האוכלו מן התורה וכשהוסיף להלך עוד על הארץ לוקה שתים כנ"ל, שפיר מצינו למימר דאביי דקאמר אכל פוטיתא לוקה ד', נמלה לוקה חמש, צרעה לוקה שש, דמלקיות ממש קאמר דהשתא שפיר מצינו חמש מלקיות ממש בנמלה ושש מלקיות ממש בצרעה כמו שביאר היטב רבינו במצות ל"ת קע"ט, ופוטיתא דאיירי בה אביי היינו פוטיתא דמין השני שמורכבת מעוף טמא ושרן העוף ושרץ הארץ ושרץ המים, דאית בה ארבע מלקיות ממש ותו לא, ודוק: והא דפירש רבינו דיש מינים מורכבים בעולם ולא הניח כפשטא כמו שהבינו לפי החלוקה דהני תרי קראי דהשורץ על הארץ דוקא בשורץ ורוחש על גוף הארן דוקא היינו משום דהשתא לפום מה שפירש רבינו שיש מינים מורכבים אין אנו צריכין לומר דהדר אביי ממאי דקאמר בעירובין דדגים גידולי קרקע נינהו, דהשתא שפיר קאי אביי בשיטתיה דדגים גידולי קרקע נינהו ובאמת לאביי לוקה על שרץ דדג טמא לשיטת רבינו שתים, אחת משום שרץ דדג טמא ואע"פ שנכפל הלאו בשרץ דג טמא אחד בפרשת שמיני ואחד במשנה תורה אפ"ה אינו לוקה אלא אחת לשיטת רבינו דאין ריבוי בלאוין מרבין המלקיות, והב' לוקה משום שרץ הארץ דדגים נמי שרץ הארן קרינן בהו דדגים גידולי קרקע נינהו, ואביי איירי מפוטיתא המורכבת שיש בה ארבע מלקיות ממש כמו שביאר רבינו ואילו הוה מיירי מפוטיתא דשרץ דג טמא לא הוה מצי למימר אלא לוקה שתים ולכן ניחא ליה טפי למינקט פוטיתא המורכבת דמצי למימר בה לוקה ארבע מלקיות ממש. ובזה נתישבה גם קושיא הראשונה שהקשיתי מאי מייתי רבינא ראיה לקושיתו ואימא לעבור עליו בשני לאוין מהא דקאמר אביי אכל פוטיתא לוקה ארבע וכו' כמו שהארכתי לעיל, די"ל דודאי לפום קושטא דמילתא דאיפשיט מדרב הונא וסייעתא דרב חסדא דלכל השרץ השורץ על הארץ דאיירי מתולעת הפורש מן האוכל אע"פ שלא ריחש אחר שפירש לאויר העולם אלא על דבר אחר שאינו מגוף הארץ אסור ולוקה האוכלו מן התורה ולפ"ז לוקה ארבע דאמר אביי בפוטיתא וחמש בנמלה לוקה ממש קאמר ואיירי אביי ממינים המורכבים באמת אין ראיה ממאי דאמר אביי אכל פוטיתא לוקה ארבע וכו' לקושית רבינא ואימא לעבור עליו בשני לאוין. והא דמביא רבינא ראיה לקושיתו ואימא לעבור עליו בשני לאוין ממאי דאמר אביי אכל פוטיתא לוקה ארבע וכו' היינו משום דא"ל רבינא לרב אשי דייקא, ר"ל דרבינא הקשה לרב אשי לדידך דמספקא לך אי הני תרי קראי דהשורץ על הארץ על גוף הארץ ממש קא קפיד רחמנא, והיינו דקא מיבעיא לך בחולין דף ס"ז לגג תמרה מהו כמו שפירשתי לשיטת רבינו הרמב"ם ולשיטת הרשב"א כנ"ל ולפום חלוקה זאת ע"כ אביי דקאמר אכל פוטיתא לוקה ארבע וכו' איסורי לאוין הוא דקחשיב ולא מלקיות ממש, אית ליה ראיה מהא דאמר אביי אכל פוטיתא לוקה ארבע וכו' לקושיתו ואימא לעבור עליו בשני לאוין, ודוק היטב: ובזה תבין כוונת השגת הראב"ד שהשיג על רבינו בפ"ב מהל' מאכלות אסורות הל' כ"ג וז"ל ההשגה, לוקה חמש כתב הראב"ד המאסף הזה אסף דברים שאינם בעולם שלא שמענו מעולם נמלה גדלה במים וכו' ואילו מצאו חכמים מין זה לא היו משנים מפוטיתא לנמלה וכו', והנה אין הבנה לדברי הראב"ד אלה שכתוב ואילו מצאו חכמים מין זה לא היו משנים מפוטיתא לנמלה דהרי הוכרחו חז"ל לשנות מפוטיתא לנמלה ומנמלה לצרעה לפום מה שביאר רבינו במצות ל"ת קע"ט דבפוטיתא איכא הרכבה מארבעה מינין ולוקה עליה ארבע מלקיות ובנמלה איכא הרכבה מחמשה מינין ולוקה עליה חמש מלקיות ובצירעה איכא הרכבה מששה מינין ולוקה עליה שם מלקיות, ואילו לא היו משנים מפוטיתא לנמלה לא היה יכול לומר לוקה חמש. אמנם לכל הנ"ל ניחא דהרי לשיטת רבינו שפירש דהפוטיתא מורכבת מעוף טמא ושרן העוף ושרץ הארץ ושרץ המים קשיא קושית הרמב"ן מהא דעירובין דף כ"ח דקאמר הש"ס ואי ס"ד דגים גידולי קרקע נינהו אפוטיתא נמי לילקי משום שרץ הארץ, וע"כ צ"ל לשיטת רבינו כמו שתירצתי דתרי מיני פוטיתא איכא בעולם, אלא דהש"ס פריך לפום מאי דמספקא ליה לרב אשי דדלמא הני תרי קראי דהשורץ על הארן על גוף הארן ממש קא קפיד רחמנא, ולפום חלוקה זו ע"כ איירי אביי מפוטיתא שהיא שרץ דג טמא דאי מפוטיתא המורכבת איירי אביי תקשי א"כ ה"ל לאביי למיחשב חמשה איסורי לאוין באכל פוטיתא כמו שהארכתי לעיל, וע"ז פריך הראב"ד דאכתי אמאי ניחא ליה להש"ס אי איירי אביי בפוטיתא שהיא שרץ דג טמא משום דהשתא שפיר דקחשיב אביי בפוטיתא שהיא שרץ דג טמא ארבעה איסורי לאוין ולא יותר כנ"ל הא עדיין קשיא אמאי משנה אבי מפוטיתא לנמלה לאשכוחי מין שיש באוכלו חמשה איסורי לאוין הוה ליה לאביי לשנות בשם פוטיתא עצמו והכי ה"ל למימר האוכל פוטיתא שהיא שרן דג טמא עובר ארבעה איסורי לאוין, והאוכל פוטיתא המורכבת עובר בחמשה איסורי לאוין, א"ו דמעולם לא מצאו חכמים מינין אלו המורכבים ודוק היטב: ולשיטת רבינו יש ליישב ע"פ מ"ש רש"י בעירובין שם פוטיתא שרן המים קטן שאין בו כזית ואפ"ה כיון דבריה היא אכילה היא ולוקה בה ארבע מלקיות, ולפ"ז י"ל דהוה ניחא ליה לפום מה דהוה ס"ל דאביי איסורי לאוין קחשיב הא דלא משנה מפוטיתא לפוטיתא המורכבת, די"ל דפוטיתא המורכבת הוא שרץ גדול ואין כ"כ רבותא דעובר עליה בחמשה איסורי לאוין, משא"כ נמלה הוא שרץ קטן ודוק. ולפום קושטא דמילתא ניחא דבא לחשוב מלקיות ממש, ודוק היטב: ממוצא הדברים תבין דאף אי יהבינן להו שיטתייהו דהנך דפליגי עליה דרבינו בפירוש פוטיתא ומפרשים דפוטיתא ואינך אינם מינים מורכבים אפ"ה אין בכדי לעקור השורש שהשרש לנו רבינו בשרש הזה שאין ריבוי הלאוין מרבין המלקיות ודקדק כן מלשון הש"ס דקאמר לא מוקמינן בלאוי יתירי מהא דאמר אביי אכל פוטיתא לוקה ארבע וכו' משום די"ל דלוקה ארבע דאמר אביי בפוטיתא וחמש בנמלה ושש בצרעה, לאו דוקא לוקה ממש אלא איסורי לאוין הוא דקחשיב, כמו דמשני הש"ס במס' מכות דף י"ז: כמו שהבאתי לעיל. ולקמן אישב שאר קושיות הרמב"ן שהקשה על פירוש רבינו בפוטיתא לוקה ארבע ובנמלה חמש ובצרעה לוקה שש בס"ד:

5 חכמת שלמה פתח ↗

גמ' השורץ כל שהוא שורץ כו' כצ"ל:

4 אוֹ כְּלָךְ לְדֶרֶךְ זוֹ: מָה חוּלְדָּה פָּרָה וְרָבָה, אַף עַכְבָּר פָּרֶה וְרָבֶה? תַּלְמוּד לוֹמַר ״בַּשֶּׁרֶץ״.

5 אֲמַר לֵיהּ הָהוּא מִדְּרַבָּנַן לְרָבָא: אֵימָא ״בַּשֶּׁרֶץ״, לְאֵתוֹיֵי עַכְבָּר שֶׁחֶצְיוֹ בָּשָׂר וְחֶצְיוֹ אֲדָמָה, ״הַשּׁוֹרֵץ״ – כֹּל שֶׁהוּא שׁוֹרֵץ, וַאֲפִילּוּ עַכְבָּר שֶׁבַּיָּם, וְאִי מִשּׁוּם ״עַל הָאָרֶץ״ – עַל הָאָרֶץ יְטַמֵּא, יָרַד לַיָּם – לֹא יְטַמֵּא.

4 תוספות פתח ↗

תלמוד לומר בשרץ - וא"ת למה לי קרא דבשרץ ממילא כיון דאיכא לאקושי לקולא ולחומרא לחומרא מקשינן דהא לעיל אי לא על הארץ למעוטי עכבר שבים הוה אזלינן לחומרא ואומר רבינו יצחק דאצטריך בשרץ לעכבר שחציו בשר וחציו אדמה משום דהשורץ משמע טפי כל שהוא משריץ:

4 רש״ש פתח ↗

רש"י ד"ה בשרץ. דהא כתיב בתרייהו כו'. כצ"ל. ור"ל בתר דחשיב כל הח' שרצים:

5 ביאור שטיינזלץ פתח ↗

אמר ליה ההוא מדרבנן לו אחד מהחכמים לרבא: אימא אמור באופן שונה, שהמלה המרבה "בשרץ" באה לאתויי להביא, לרבות עכבר שחציו בשר וחציו אדמה, וכן המלה המרבה "השורץ" באה לרבות כל שהוא שורץ נע ואפילו עכבר שבים, ואי ואם משום שנאמר כתוב ממעט "על הארץ", אני אומר כי בא ללמדנו שדווקא בהיותו על הארץ — יטמא, ואם ירד לים — לא יטמא!

5 מלבי"ם על ויקרא פתח ↗

בשרץ השורץ על הארץ: מה שכתוב "השורץ על הארץ" מיותר. כי בכל הבבות אמר כן לשלול החלוקה שכנגדה כמו: "מכל הבהמה אשר על הארץ" להוציא חיית הים שאין מועיל פרסה וגרה; ואמר "מכל אשר במים" לאמר שחיית היבשה אינו צריך סנפיר וקשקשת. אבל פה שחשב פרשת שרצים ומקומם נודע שהוא בארץ – למה אמר "על הארץ"? אמר בספרא מובא בחולין דף קכו: שזה מפני העכבר שיש ממנו כמה מינים, ויש עכבר היבשה ועכבר המים כנודע, ושניהם נקראו בעברי בשם "עכבר" סתם. וכן יש עכבר הגדל בים וביבשה. והנה לענין אסורי מאכלות באר הרמב"ם פ"ב מהל' מאכלות אסורות ה"כג הרי שהיתה הבריה משרץ העוף ומשרץ המים ומשרץ הארץ כגון שהיה לו כנפים והוא מהלכת על הארץ כשאר שרצים והיתה רבה במים, ואכלה – לוקה ג' מלקיות. ובאר זה באורך בספר המצות ס' קפ. הרי שאם חי בים וביבשה שני השמות עליו. ועתה לענין טומאת ח' שרצים נוכל להסתפק במין העכבר החי בים ויבשה, כי יש לומר שהעכבר הכתוב הוא דוקא עכבר היבשה שאינו דר במים כלל כמו החולדה שבכתוב שלא תמצא בים כלל, או שנאמר כיון ששמו עכבר טמא. לכן הוצרך לבאר שאינו מדבר רק בשרץ הארץ לבד. וזה פירוש משנה ד'. אולם לפי זה היה די שיאמר "וזה לכם הטמא בשרץ הארץ" כמו שכתוב "מכל שרץ המים", "עוף השמים" "חית השדה" "חיתו יער" וכדומה. למה שאמר "השורץ"? ומשיב במשנה ה' משום שאז נטעה גם בעכבר החי ביבשה ובמים אחר שלענין אסורי מאכלות שני השמות עליו ולוקה עליו משום שרץ הארץ ושרץ המים – ממילא לענין טומאה שמצד שהוא במים אינו מטמא נאמר על הארץ יטמא ירד לים לא יטמא. וזה, או שנאמר שכל שיורד לים פעם אחד אינו מטמא כלל אף בארץ כיון שאינו שרץ הארץ לבדו רק שרץ הארץ והמים, או שנאמר על כל פנים שבעת שהוא בים אינו מטמא. ושתי הפירושים נכללים במה שאמר ירד לים לא יטמא. לכן הוצרך לומר "השורץ על הארץ". כי כבר בארנו למעלה סי' פ ששם "שרץ" נקרא בו מצד התנועה והרחישה, אמנם פעל 'שרץ' ישמש לרוב על ההפראה והרביה היתירה כמו "שרצו בארץ" "פרו וישרצו" וכדומה. ופירוש "השורץ על הארץ" - שמטיל בצים ומשריץ ופרה אל הארץ וקמ"ל שנלך אחר המקום ששם מוליד או מטיל בצים; שכל העכברים ישריצו ביבשה. ואז – הגם שחיים לפעמים גם בים – הוא מטמא, כי נקרא 'עכבר היבשה'. אבל עכבר המים שהוא שורץ ומטיל בצים בים – הגם שיצא לפעמים ליבשה – אינו מטמא. וזהו שאמרו בחולין דף קכז. הני ביברי דנרש אינם מן הישוב ופרש"י שאינם גדלות אלא במים, ר"ל שפרים ורבים שם. וזהו שאמר תלמוד לומר "השורץ" כל מקום שהוא שורץ יטמא – ר"ל שהכל תלוי במקום שהוא שורץ ופרה ורבה. וזהו פירוש משנה ה'. אולם יקשה שאם כן היה לו לכתוב הפעל לבד – "וזה לכם הטמא בשורץ על הארץ" – ולמה אמר "בשרץ השורץ"? ומשיב במשנה ו' שאז הייתי אומר שפעולת ההשרצה, ר"ל ההפראה והרביה, היא תנאי לטומאה, ועכבר שחציו בשר וחציו אדמה שאינו שורץ ופרה כלל רק נולד מאדמה – אינו טמא. לכן אמר גם השם "בשרץ השורץ", ששם 'שרץ' הונח מצד התנועה והרחישה, אף שאינו פרה ורבה, בכל זה טמא. והוסיף פעל "השורץ" שאם הוא פרה ורבה יהיה הפריה ורביה על הארץ. וזהו פירוש משנה ו. ובחולין דף קכז. אמר על ברייתא זו: אמר ליה ההוא מרבנן לרבא אימא בשרץ לאתויי חציו עכבר וחציו אדמה, השורץ כל שהוא שורץ ואפילו עכבר שבים ואי משום "על הארץ" - על הארץ יטמא ירד לים לא יטמא. אמר ליה ומאחר דשויתיה לים מקום טומאה מה לי הכא מה לי הכא? פירוש, דאף שפעל 'שרץ' יבוא גם על הפריה ורביה, מכל מקום הלא נוכל לפרשו גם על הרחישה לבד כשם 'שרץ' שהוא מצד הרחישה, ולפי זה הקשה שנאמר שגם פעל 'שורץ' פירושו שרוחש ופירושו כל שרוחש על הארץ אף עכבר שבים טמא כיון שירחש לפעמים על הארץ. ואם תקשה שאם כן למה לי "על הארץ" אחר שכל העכברים טמאים ולא ממעט מידי דגם עכבר הים רוחש על הארץ – על זה אמר שנאמר שממעט שרק בעת שרוחש על הארץ יטמא ובעת שיורד לים אינו מטמא. על זה השיב כיון דשוותיה לים מקום טומאה ותאמר דעכבר שבים מטמא – איך יצויר שבעלותו ליבשה לא יטמא? שזה נגד השכל. ולפי פירושי מיושב כל מה שהתפלאו המפרשים על סוגיא זו. ראה והבן.

« חולין קכ״ו ע״ב חולין קכ״ז ע״ב »